היוגה מנגישה את המדיטציה ככלי בסיסי שמטרתו לתחזק ולתפעל את ההכרה (המיינד) שלנו כדי שיוכל לשרת אותנו ביומיום שלנו וככזו היא כלי בסיסי בעל חשיבות ומשמעות רבה לגבי איכות החיים שלנו.

בואו נבין את זה רגע – מרגע לידתנו (ויש אומרים שאפילו לפני כן) אנחנו אוספים מידע לתוך ההכרה שלנו – ידע, זהויות, רגשות, מחשבות, התנסויות, חוויות, תחושות, אופי, טראומות, העדפות ….. ועוד ועוד, אפילו ברגע זה אתם אוספים מידע.

וכל המידע הזה נאסף בהכרה שלנו ויוצר את הזהות שלנו – ככה אנחנו מגבשים את הדמות שאיתה "נרוץ" בחיים האלה, אבל המידע הזה יוצר גם הרבה רעש בהכרה שלנו. לפעמים כל כך הרבה רעש שאנחנו קוראים לזה הפרעות קשב, מחשבות טורדניות, חרדות, דיכאון, בלבלות… ונאלצים להשתמש בכדורים או סמים רק כדי להרגיע את הרעש הזה.

ההכרה שלנו היא אחד מההמצאות היותר מדהימות של האבולוציה, היא מאפשרת לנו ליצור, לחשוב, להמציא, לגלות, לחקור, לייצר. אז איך זה שמכשיר כל כך מדהים הופך להיות מקור לסבל.

לימדו אותנו שצריך לצחצח את השיניים כל יום כדי לשמור עליהן  במצב טוב שלא יכאבו וישרתו אותנו הייטב, לימדו אותנו כמה חשוב לעשות פעילות גופנית כדי לשמור על הגוף במצב טוב כדי שישרת אותנו ביומיום. למדו אותנו לעשות טיפולים תקופתיים לרכב ואיזה דלק לשים במיכל כדי שהוא יסע הייטב ויקח אותנו למחוז חפצנו, למדו אותנו איך להפעיל ולשמור על הטלפון הנייד שלנו, על הבית שלנו…..

אבל לא למדו אותנו איך לתחזק ולתפעל את ההכרה שלנו, אז היא צוברת ערמות של ליכלוך ופועלת באופן רנדומלי איך שבא לה.    כמו ילד קטן נכנס לתא הפיקוח של חללית מתוחכמת ולוחץ בלי שום סדר והגיון על הכפתורים והידיות, באופן כזה אין סיכוי שהחללית תשרת את המטרה שלשמה נוצרה.

כאן אנחנו חוזרים למדיטציה ומיינדפולנס – אלו הכלים והטכניקות שמטרתם לתחזק את ההכרה, לסלק משם פסולת מיותרת ורעשים מיותרים וללמד אותנו איך לנהל אותה כדי שהיא לא תנהל אותנו כמו אותו ילד בחללית.

אומרים שההכרה היא שליט אכזר אבל משרת נאמן.

באמצעות תרגול של 5 דקות מדיטציה מיינדפולנס ביום, בהתמדה לאורך זמן אנו מייצבים את ההכרה התזזיתית ומנקים את העדשה שדרכה אנחנו מתבוננים על העולם. אנו מזהים ומכירים את היכולת הטבעית שלנו לנהל את ההכרה באמצעות השליטה בתשומת הלב.

אנו מחדשים את היכולת שלנו להשתמש הכרה שלנו למה שהיא נועדה מלכתחילה – להיות כלי ללמוד על העולם, לחקירה, חשיבה, יצירה והתבוננות.

ועל הדרך מרוויחים שלווה, איזון, בהירות, חיבור עמוק לעצמנו ובריאות בכל הרבדים של הקיום שלנו.

הפוסט 5 דקות מדיטציה יומית הופיע לראשונה ב-שלמות היוגה עם ענבל שלזינגר.

יוגה רואה את המשותף לנו כבנות אדם, אבל היא מבינה שכל אחת נמצאת במקום אחר בנתיב שלה, כל אחת מדברת שפה שונה, כל אחת זקוקה לדיוקים אחרים בליווי רוחני.

על בסיס זה התפתחה היוגה תרפיה – זהו טיפול / תהליך אישי, ספציפי לגמרי לצרכים וליכולות שלך, מסע לשיפור ושחרור ממה שמעיק, מכביד ומייצר סבל בחיינו.

גם 12 הצעדים מאפשרים לנו תהליך אישי של שחרור מהשעבוד להתמכרות, תהליך מובנה שבאמצעותו נבין את מה שגורם לנו לחזור בכל פעם מחדש לחומרים וההתנהגויות ההתמכרוּתיוֹת ויעזור לנו לפלס את דרכנו לחופש

הטיפול יכול להיות מפגש חד פעמי, כברת דרך קצרה שפוסעות ביחד ויכול להיות גם מסע של חיים או טיפול פליאטיבי לסוף החיים.

יכול להיות ממוקד בשיפור והקלה בתחום ספציפי בחיים; למשל טיפול בעיה פיזית – כאב, מחלה, מוגבלות, קושי מנטלי – מחשבות טורדניות, חרדה, דאגות, בעיות קשב וריכוז.  לווי רוחני במימוש כמיהה רוחנית להגשמת התכלית ומציאת יעוד בחיים.  או רגשית – דכאון, תסכול, בלבול.

יכול להיות תהליך של שימור היכולות שיש לנו ויכול להיות מסע שלם לשחרור מלא מסבל ושיעבוד.  כל אחת עם המקום שלה, עם הבחירה שלה.

קיים ידע בעולם והמון נסיון של אנשים ונשים רבות לאורך השנים שבהם קיים המין האנושי, אנחנו לא חייבות ללמוד הכל בדרך הקשה, לא חייבות בכל פעם מחדש להתרסק עד לקרקעית, אפשר ללכת בדרך סלולה ומוכחת שעובדת בחייהן של נשים רבות.

הפוסט למה תהליך של לווי רוחני הוא תמיד תהליך אישי הופיע לראשונה ב-שלמות היוגה עם ענבל שלזינגר.

נהוג לארגן אותם לפני איכות העדינות שלהם.

תהליך היצירה של האדם (ושל כל מכשיר אחר) הולך מהעדין ביותר, אל הגס יותר (מהאושר העילאי Bliss, אל הגוף והחומר), אולם לשם הפשטות נציג כאן את הקושות דוקא מהגסה ביותר אל העדינה ביותר.

אנא מאיה Anna maya –  המימד הגופני, הפיזי, כל מה שמורכב ממזון ומוזן ע"י גירויי החושים; השרירים, העצמות, כלי הדם, העצבים, המוח…..  זהו המימד הנראה לעין ואיתו אנו נוטים להזדהות יותר מכל, ואף אנו נוטים לקרוא "אני".  זו השכבה הראשונה המגנה על קיומנו. 

על מימד זה חל חוק הארעיות הוא מותנה בזמן וניתן לראות בו את שינויי הזמן. 

ניתן גם לחוש שינויים במעטפת זו בצורה של עונג וכאב.

אלו הם התנאים המיטיבים עם האנא מאיה ואשר עוזרים לנו לשמור על איזון ובריאות טובה:

1, תזונה– מכיוון שאנאמאיה תלוי במזון שהוא צורך רצוי שמזון זה יהיה באיכות טובה, מזון מ"יד ראשונה". (למשל לאכול ירק במקום לאכול את הפרה שאכלה את הירק). מזון פשוט שאינו ארוז ומעובד, מזון חי וטרי. מזון מעובד ומורעל גוזל כוחות במקום להזין אותנו.

2. גוף – לטפח יציבות, כח ותנועתיות (גמישות). קודם כל יציבות ואחר כך במקביל ובאופן מאוזן, להתחזק ולנוע. תנועה היא חיים.
3. מנוחה – שינה היא הזמן שבו הגוף מחלים, משתקם. עלינו לאפשר לו מנוחה טובה, לא לאכול לפני השינה, לא להתעסק במסכים ולהיחשף לתכנים מעציבים, מרגיזים ומדכאים, לא להחזיק בחדר שינה טלוויזיה ופלאפונים. ליצור מרחב שקט ובטוח שבו תוכל להתקיים מנוחה אמיתית. אחרת השינה הופכת טרופה ושודדת כוחות במקום לחזק.

עלינו להבין שהגוף עצמו איננו חי, הוא חייב אנרגיה שתזרום בו כדי להפוך לגוף חי, זה ההבדל בין גוף לגופה.  ולכן האופן שבו נזין את הגוף שלנו יקבע את מידת החיות והבריאות שלנו.

פראנה מאיה Prhana maya– זוהי האנרגיה שמניעה את הגוף. הביטוי המיידי והכי מוחשי שלה היא הנשימה שמזינה ומפרה אותו, הופכת את המזון לדלק, בהיעדרה אין חיים. 

אולם הנשימה היא רק חלק ממערך שלם של "נשמת כל חי", אותה איכות של תנועה המאפשרת את התהליכים של הגוף. בכל מקום בו יש חיים, תנועה ואנרגיה יש פראנהמאיה. ההודים קורים לה פראנה, הסינים – צ'י ובמערב קוראים לה נשמה, או רוח.

הפראנה נעה בגוף דרך ערוצים מיוחדים שנקראים נאדים או מרידיאנים. נקודות מפגש משמעותיות בערוצים האלה נקראות צ'אקרות.

ביוגה אנו מתרגלים תרגולי נשימות שונים שמטרתם לאזן את האנרגיה ולהניע אותה בערוצים.

אלו הם התנאים המיטיבים עם הפראנה מאיה ואשר עוזרים לנו לשמור על איזון ובריאות טובה:

1. איכות האויר – לאפשר לעצמנו לנשום אויר "חי", אויר מלא בפראנה.
2. איכות הנשימה –  ללמוד לנשום באופן מלא, כל שאיפה מעוררת את הגוף, מגדילה, מכניסה, מוסיפה ומזינה אותו ותנועתה מלמעלה כלפי מטה (נחיריים/פה, גרון, ראות, כל הגוף).

כל נשיפה היא הזדמנות להרפיה, לשחרור, והתפוגגות ותנועתה היא מלמטה כלפי מעלה (בטן, חזה, גרון, נחיריים/פה).

תנועות הגוף מצטרפות באופן טבעי לתנועת הנשימה המשוחררת (התרחבות והתכנסות)

1. זרימה Flow – רגיעה, מחשבות טובות ונעימות (Bahavana), נשיפה ארוכה, תנועה בכל הגוף, טיפוח של תחושת אושר, שמחה, נינוחות ועונג (Sukha), מאפשרים זרימה טובה ובריאה יותר של אנרגיית הפראנה

מאנו מאיה Mano maya– זהו המיינד, המימד המנטלי שבא לידי ביטוי במחשבות ורגשות, הוא זה שמעבד את המידע שאני קולטים. יש לו יכולת ניתוח והסקת מסקנות. הוא ארכיון הרשמים שלנו, התפיסות שלנו, מחסן הסמסקארות, כל הפסולת הקארמתית שלנו. 

מה שמתרחש המיינד שלנו משפיע באופן ישיר על הגוף ועל האנרגיה שלנו.

היוגהסוטרה קובעת שתרגול יוגה מאפשר את הרגעת תנודות התודעה.

ישנם שני מצבים של המיינד שכאשר הם באיכות קיצונית הם יוצרים חוסר איזון, פגיעות ותפיסה שגויה של מציאות (אוידיה).

טאמאס Tamas –  זיהום, כבדות, דכאון, עכירות. כמו שעדשת מצלמה המכוסה בוץ לא מצלמת תמונה אמיתית, צלולה ובהירה.

ראג'אס Ragas – תנועה מתמדת, אובססיה, תזזיתיות, חרדה, חוסר סיפוק תמידי. כמו מצלמה לא יציבה הקולטת תמונה מטושטשת.

תרגול יוגה מאפשר טיפוח של מצב אמצע מאוזן סאטוה Satva –   מצב שבו המיינד יציב, בהיר, ורגוע. כמו אגם שמימיוד צלולים ושקטים וניתן לראות את קרקעיתו.

אלו הם התנאים המיטיבים עם המאנו מאיה ואשר עוזרים לנו לשמור על איזון ובריאות טובה:

1. תרגול מדיטציה – בכל שלבי הריכוז המוזכרים בשמונת איברי היוגה: Pratyhara  – התכנסות החושים, Dharana – ריכוז ומיקוד בנקודת עוגן אחת יציבה וקבועה, Dhyana – התבוננות והקשבה רחבה מתוך חיבור למודעות גבוהה.
2. שימוש במנטרה – הגנה על המיינד מפני צונאמי של מחשבות ותחושות וחוסר יציבות, באמצעות חזרה על מילים משמעותיות או באמצעות שימוש בצלילים.
3.  הזנת המיינד – לבקר את מה שאנחנו מזינים את המיינד, אילו תכנים, אילו מחשבות ורגשות. לחשוף את המיינד לסביבה יותר סאטווית כמו טבע, מרחב אוהב, נתינה.

ויניאנא מאיה Vijnana maya– המימד של החכמה העמוקה, התבונה והיכולת לראיה רחבה. התבוננות ללא שיפוט, ידע נכון מתוך חוויה ישירה לגבי מה מתמשך ונצחי Purusa ומה זמני ומשתנה תמידית Prakriti. מקום של מוסר, חמלה ונדיבות. הזמנה לתהליך של צמיחה וריפוי.

שיחרור מתבניות חשיבה מגבילות ורגשות מכווצים, יכולת להכיל את מה שנעים ואת מה שלא נעים מתוך הכרת תודה.

תודעה נוכחת, מתמסרת, חוקרת ומתבוננת.

אלו הם התנאים המיטיבים עם הויג'נאנא מאיה ואשר עוזרים לנו לשמור על איזון ובריאות טובה:

1. מדיטציה – תרגול לעומק Samadhi – איחוד מלא בין האובייקט לסובייקט.
2. קשב והתבוננות – טיפוח היכולת לקלוט ללא שפיטה את הדברים באמת שלהם Vidia
3. איכויות הלב – תרגול של 4 בראמה ויהארה :

• מייטרי (Maitri) – אהבה חברית ללא תנאים. הידיעה שכל היצורים רוצים להיות מאושרים.
• קארונה (Karuna) – חמלה שעולה כאשר מייטרי פוגשת סבל, האיחול לכל היצורים חופש מסבל.
• מודיטה (Mudita) – שמחה בשמחת הזולת, שמחת חיים ואיחולי שפע לכל היצורים החיים.
• אופקשה (Upeksha) – השתוות הנפש, איזוון, שלווה ושחרור משיפוטיות והעדפות.

אנאנדה מאיה Ananda Maya – מימד האושר העילאי, עונג הקיום, נמצא בקרבה עם התודעה הקוסמית, עם המהות האמיתית, אטמןAtman . אינו מותנה או תלוי באובייקטים חיצוניים, תחושה של אחדות וחיבור לאינסוף, לחסד ולאהבה.

מתחבר עם תחושת יעוד ומודעות ערה.

הפאנצ'ה מאיה הוסברה באופן ממודולרי בשביל שנוכל לפשט את ההסבר. למעשה אין הן נפרדות או היררכיות, בקיום ישנה תנועה מתמדת, השפעה הדדית וזליגה אנרגטית מתמדת ביניהן והן יחידה אחת חיה ודינאמית 

תרגול עם פאנצ'ה מאיה

אנאמאיה –

השתרשות, יציבות, תחושה של כח ובריאות, תנועה של כל המפרקים

פראנהמאיה – 

נשימה, אנרגיה, מחשבות נעימות, זרימה טובה,כל שאיפה וכל נשיפה

מאנו מאיה – 

שימוש במנטרה, לחשוף את המיינד למחשבות ומידע מייטיבות, ריכוז ומדיטציה

ויניאנא מאיה – 

מדיטציה, קשב והתבוננות, איכויות הלב

אנאנדה מאיה – 

חיבור עם הקיום, אושר עילאי, חיבור למהות, לאינסוף, לחסד, לאהבה.

הפוסט יוגה תראפיה ופאנצ'ה מאיה הופיע לראשונה ב-שלמות היוגה עם ענבל שלזינגר.

הפוסט יוגה והתמכרויות הופיע לראשונה ב-שלמות היוגה עם ענבל שלזינגר.

את דרשתו הראשונה "הדרשה על הנעת גלגל הדהרמה" הבודהה פותח באמירה: 

"מי שעזב, אל לו למצוא מפלט באחד משני הקטבים. אילו שניים? 

מצד אחד, התמסרות להנאות גשמיות הקשורות להנאות החושים. התמסרות זו היא מוגבלת, גסה, רגילה, לא אצילית ואינה קשורה למטרה. 

מצד שני, התמסרות למה שגורם לאפיסת כוחות. התמסרות זו היא מוגבלת, גסה, רגילה, לא אצילית ואינה קשורה למטרה. 

הבודהה התעורר באופן מלא לדרך האמצע, המאפשרת ראייה ישירה וידיעה, מובילה אל השלווה, אל הידיעה הישירה והמיוחדת, אל ההתעוררות המלאה, אל הניבאנה, בלי לסטות לשני קטבים אלה." 

(ציטוט מתוך "דברי הבודהה" תרגום קרן ארבל).

החיים כל כך מבלבלים לפעמים ואין תשובות חד משמעיות על השאלות הגדולות. יותר נכון להיות הומאני ורחום או להיות החזק, זה שמשכים להרוג מה שמאיים על הישרדותו.  יותר נכון לעבד ולהתמקד בכאבים שנאספו לי בפנים או להמשיך ולזרום בקלילות הלאה במסע של החלמה? יותר נכון להתאמץ עוד קצת או להרפות ולשחרר? לעזוב או להישאר? לותר או לתקן?

החיים מזמנים לנו מיליון שאלות שאין עליהן תשובה חד משמעיות. 

סביבנו נמצא אנשים הבטוחים שהדרך שלהם היא הדרך האחת הנכונה ורק היא אמת; 

דתיים יגידו שההתמסרות לאלוהים היא הדרך אל האושר, חילונים אומרים שצריך להנות כאן ועכשיו וכמה שיותר כי במילא תכף נמות. לאומנים אומרים שהאדמה הזאת היא שלנו וכי עלינו לשפוך את דם ילדינו כדי לשמור את הבעלות עליה. הומניסטים אומרים שחיי אדם הם ערך עליון וצריך לשמור עליהם בזהירות.  האינדיאנים אומרים שהאדמה היא ישות עצמאית חיה ואנרגטית. כרישי הנדל"ן רואים באדמה נכס פיננסי. הכלבה שלי חושבת שאני מושלמת ואני רואה בבהירות את חוסר המושלמות שלי. העולם פועל על פי סדר וחוק עליון או שהוא מתנהל בבלגן ניהיליסטי חסר הגיון?

בתוך כל המידע והדעות איך אני יודעת מה באמת ומה נכון לי, באיזה נתיב אוכל לפסוע בידיעה שהוא מספיק יציב כדי לשאת את מסע החיים הייחודי ויקר הערך שלי. איזו דרך היא יותר מאשר סתם צרור השקפות?

כילדה בקיבוץ הייתי יוצאת דופן בנוף, וכתוצאה מכך כל הזמן קיבלתי רמזים (לפעמים ממש עבים) ליישר קו עם הנורמה הקיבוצית והקבוצתית ולא להיות חריגה. מה שגרם לי לגדול ברוח של התמרדות וקיצוניות. את גיל ההתבגרות ביליתי עם אנשים מבוגרים ממני בטיולים, מוזיקה ועישונים למיניהם.

דרך האמצע נראתה לי כמו מתכון לחיים משעממים לאנשים רגילים ובינוניים וממש ממש לא כמו מה שאני מחפשת בחיים.

לאחר שהתחתנתי וילדתי ילדים חיפשתי את המקום השליו שלי בחיים נורמטיבים – עבודה מתגמלת בשוק ההון, מנוי במועדון ספורט, חופשות שנתיות, לימודי מנהל עסקים וכלכלה וחיים נוחים.

אף אחד מסגנונות החיים האלה לא עשה אותי מאושרת, כשהייתי בשוליים של החברה הייתי מלאה בכעס, בביקורתיות, במלחמת הישרדות, החיים היו קשים מכאיבים.

בתקופת החיים ה"נוחה" מלאו אותי ריקנות ושעמום. שום חפץ או חוויה לא יכלו למלא את תחושת חוסר התכלית שלוותה אותי בשנים האלה. החיים היו ריקים, חסרי תוחלת ומייאשים.

שמחתי לגלות שגם הבודהה הגיע למסקנה שהתמסרות לאחד משני הקיצוניות האלה היא "מוגבלת, גסה, רגילה, לא אצילית ואינה קשורה למטרה".

אם כן מהי דרך האמצע?

דרך האמצע אינה דרך של פשרה בין שתי אפשרויות שונות אלא המנעות מפרקטיקות קיצוניות ומזיקות או לא מועילות והתמקדות בפרקטיקות מועילות, פיתוח התנהגות מועילה ותורמת לאדם המתרגל אותה ולסביבתו והמנעות מפגיעה בעצמו ובסובבים אותו

זוהי הגישה הבודהיסטית. מכבדים ומעודדים את האינטליגנציה שלנו. אין אף דוֹגמה אחריה אנחנו צריכים ללכת באופן עיוור. 

הבודהה עשה את שאנו שואפים לעשות, ושיעוריו, כפי שהם מתוארים בספר זה, מראים לנו את הדרך להתגבר על מגבלותינו ולפתח את הפוטנציאל המלא שלנו.

הבודהה יעץ לנו להיות מעשיים מאד וישירים, ולא לאפשר להשערות חסרות תכלית להסיח את דעתנו.

היא חופשיה מקיצוניות. באותו אופן שהתפנקות היא קיצונית, כך גם סגפנות. התכלית של הדהרמה היא לעזור לנו להירגע וליהנות מהחיים, אך לא במובן הרגיל של שינה ובילוי במסיבות. אנחנו לומדים איך להרגיע רגשות הרסניים וגישות אשר מונעות מאתנו להיות מאושרים. אנחנו לומדים איך ליהנות מהחיים ללא היאחזות, כפייתיות ודאגה.

קיים רעיון ישן האומר שכדי להיות דתי או "קדוש" אנחנו צריכים למנוע מעצמנו אושר. זה לא נכון. כולם רוצים להיות מאושרים, והיה נפלא אילו כולנו היינו מאושרים. אולם, ההבנה לגבי מהו אושר ומה אינו אושר, תסייע לנו.
בבודהיזם אנו לומדים על מגוון סוגים של אושר אותם אנו מסוגלים לחוות. לאחר מכן אנחנו מחפשים את הגורמים לאושר אמיתי, על מנת להבטיח שמאמצינו יישאו את הפירות המבוקשים. לבסוף, אנו יוצרים את הגורמים לאושר. אושר – ואומללות – אינם באים אלינו במקרה, ואף לא כתוצאה מכך שריצינו ישות גבוהה כלשהי. אושר מתעורר כתוצאה מגורמים מסוימים, כמו כל דבר ביקום. אם אנו יוצרים את הגורמים לאושר, תוצאת האושר תבוא. זהו תהליך שיטתי של סיבה ותוצאה אשר יוסבר בפרקים מאוחרים יותר.
המטרה בבודהיזם היא פשטות, צלילות וספונטאניות. אדם בעל תכונות אלו נדיר בייחודו. בהיותנו פשוטים, אנחנו משאירים מאחור צביעות ואנוכיות, ומאפשרים לחמלה ואהבה בלתי מותנית לגדול בתודעתנו. הצלילות מפיגה את הבלבול שבבורות, ויוצרת ראייה ישירה של המציאות. הספונטאניות משחררת מהשפעתן של מחשבות פזיזות, ואז אנו יודעים באופן טבעי, בכל מצב, מהן הדרכים ההולמות והיעילות ביותר להיות לתועלת לאחרים.
על ידי פיתוח חכמה וחמלה, נהיה מרוצים יותר ונדע מה חשוב בחיינו. במקום להיות בריב תמידי עם העולם, בעוד תודעתנו בלתי מסופקת ומתאווה תדיר לעוד וטוב יותר, נשנה את גישתנו, כך שבכל מצב נהיה מאושרים, ונוכל להעניק לחיינו משמעות.

היופי בפוטנציאל האנושי שלנו, הוא שאנו אחראיים להתנסות שלנו. אנו יוצרים את העתיד שלנו בכך שאנו חיים בהווה. יש לנו את היכולת לקבוע מי נהיה ומה יקרה לנו, ולהבטיח אושר לעצמנו ולאחרים. על מנת לעשות זאת, עלינו לקחת אחריות ולהשתמש ביכולת זו בהווה.

הפוסט דרך האמצע, מסע לאנשים לא משעממים הופיע לראשונה ב-שלמות היוגה עם ענבל שלזינגר.

גם אני אספר את הסיפור הזה למענכם ולמעני, בכוונתי להציג את הסיפור כמסע רוחני; איזה סיפור הסיפור הזה בעצם מספר לנו, ואיך זה קשור אלי ולמסע שלי, שלך ושל כל אחד מאתנו.

סידהרתא גוטאמה נולד לפני כ-2600 שנה למלך בממלכה בצפון הודו (דרום נפאל של היום).

כמקובל, הוזמן קורא עתידות חכם כדי לחזות את עתידו של הילד וזה היה דברו:

אם ידע חולי, זקנה ומוות – יהיה למנהיג רוחני הכי גדול שהיה עד עכשיו, ואם לא ידע חולי, זקנה ומוות יהיה למלך גדול מכל המלכים שהיו עד עכשיו ויאחד את הודו לממלכה אחת.

אביו המלך שרצה להבטיח את קיומה של ממלכתו ציווה למנוע מהנסיך כל מגע עם חולי, זקנה ומוות.

וכך נכלא סידהרתא בארמון המלך כאשר רק אנשים יפים צעירים ובריאים היו סביבו. גם כאשר יצא לסיבוב בכרכרתו בעיר, פונו מהרחובות כל הקבצנים, הזקנים, החולים נוקתה הזוהמה ואפילו עלי השלכת נאספו מהאדמה.

רובנו נולדנו עם תנאים ונסיבות של נסיכים. אנו חיים/ות בעולם של שפע, רווחה ואפשרויות אינסופיות. כמעט כל מה שנרצה נוכל להשיג.

גם אנחנו הרחקנו מעצמנו מראות של סבל – את החולים הכנסנו לבתי חולים, את הזקנים לבתי אבות ואת המתים רחוק מהעין. כלאנו את עצמנו בארמון של הכחשה ועיוורון כלפי הטבע האמתי של החיים ואנחנו חיים כאילו לא נזדקן ונמות לעולם וכאילו הבריאות שלנו לא קשורה לאורח החיים שלנו; אוכלים/ות רע, מעשנים/ות, כועסים/ות, מזהמים את כדור הארץ ואת המזון שלנו ולא עושים/ות פעילות גופנית מספקת. 

כך סידהרתא בילה 29 שנים בעולם שכולו טוב, מתמסר ומתמכר לחיי התענוגות והשפע ואפילו התחתן והוליד בן 

ואז, כמו שקורה בחיים ואמיתיים, פתאום נוצר סדק – יום אחד במהלך הטיול בעיר ראה איש זקן ברחוב, סידהרתא שאל את המשרת – מה הבעיה אתו? ובכן, ענה המשרת, הוא זקן, כולנו מזדקנים קצת בכל יום. 

ואז הוא ראה איש חולה שוכב על האדמה ושאל שוב את המשרת – מה הבעיה אתו? ענה המשרת – הוא חולה, כולנו עשויים לחלות.  בהמשך הטיול ראה סידהרתא גופה מובלת לשריפה ושאל מה זה? ענה לו המשרת – זאת גופה, בן אדם מת, גורל כל היצורים החיים הוא למות יום אחד.

סידהרתא היה המום, הוא חשב שהכל נצחי, הכל נשאר צעיר לנצח.   למזלו ולמזלנו האדם הבא בו נתקל היה סגפן יוגי, סידהרתא זיהה שהאיש הזה חותר להגיע לקיום שמעבר לכל אלה ואמר –כזה אני רוצה להיות.

לעיתים מזדמנים לחיים שלנו סדקים דרכם החיים מתגלים לנו כפי שהם, מעבר לחזות ההכחשה, האשליות, מעבר להתניות של הכלא שבו אנו שבויים/ות, אחוזים/ות בדעות והשקפות שהוטבעו בנו במשך שנים רבות.

סדקים אלו יכולים להגרם ע"י חוויות נעימות כמו טיול לחו"ל, או התרגשות מעוצמתו ויופיו של הטבע או חוויות לא נעימות כמו מוות של אדם קרוב, פיטורים מהעבודה או אסון גדול. הם יכולים להיות אפיזודה חולפת או הזדמנות לשינוי רדיקאלי.

סידהרתא עזב את הארמון, את אשתו והילד ויצא למסע חיפושים קיצוני. כאשר השאלה שמנחה אותו במסע היא מאיפה בא הסבל ואיך אפשר להקל עליו. במהלך 6 השנים הבאות עבר לימודים והכשרות אצל מורים יוגים וסגפנים אשר הדגישו טכניקות של שלילת הגוף והמחשבה כדרך לשחרור. הוא התנסה בסיגופים קיצוניים המסורת מספרת שניזון מגרגר אחד של אורז ליום.  בדרכו הזאת אמנם הפך למורה דרך מוערך, אסף סביבו תלמידים ונעשה לבעל כוחות על טבעיים. אולם לא מצא את התשובות לשאלותיו.  מלבד הסקרנות מניעה את סידהרתא גם המוטיבציה לרפא.

לרוב אנחנו שוקעים/ות בפתרונות שמערפלים את החושים שלנו. דרך חיים שנשמעת כמו דרך טובה והגיונית. (קריירה מטאורית ומשכורת טובות, התמסרות דתית, השתייכות לקהילה, נישואין, השתייכות לעם או לאום, הזדהות פוליטית, ואפילו אוהד שרוף של מועדון כדורגל….. )  אבל מבפנים אנחנו יודעים/ות שהדרך הזאת לא ממש נותנת מענה לשאלות הבסיסיות שלנו, למאווה האמתי והעמוק שלנו.

סידהרתא התאכזב, החליט להפסיק את החיפוש ולוותר על דבר שהיה תכלית חייו בשש השנים האחרונות.

הוא מתיישב בבודגאיה שבצפון הודו, תחת העץ.  עוברת במקום נערה שהייתה בדרכה למקדש ובידה מנחה לאלים, היא רואה את סידהרתא שנראה די מוזנח בשלב הזה – כולו עור ועצמות, ריח רע עולה ממנו, שיער פרוע ומטונף, ציפורניים ארוכות והיא מניחה לפניו את המנחה. סידהרתא מאד נרגש מהמחווה הזאת של חמלה, אוכל מהמנחה ושובר את הצום. 

לפעמים דרך החיים שלנו מתישה אותנו; המרדף אחרי הסטטוס, החלומות, ההישגים.

העבודה הקשה, החיים בערים הצפופות והעשנות, התזונה הגרועה, אוכל תעשייתי, הורמונים, כימיקלים, חוסר תנועה, יותר מדי שעות טלוויזיה, יותר מדי תרופות, יותר מדי מתח ותסכול. מבחוץ אולי אנחנו נראים מליון דולר, אבל מבפנים אנחנו חולים, עצובים, בודדים ומתוסכלים.

סידהרתא מתיישב מתחת לעץ ומחליט – אני רוצה להבין ולא אזוז מכאן עד שאבין, הוא נכנס למצב של מדיטציה. ואז מופיע מארה – אל המוות והזמן ההינדי. ומארה מחליט להפריע לסידהרתא להגיע להבנה.

הוא מתחיל לשלוח אליו דמויות שיסיחו את דעתו ממטרתו. חלק מהדמויות הן מפחידות ומאיימות; שדים, מפלצות, נחשי קוברה ורוחות רעות, חלקן מאד מפתות; בחורות יפות שמנגנות ורוקדות. אפילו את בתו היפה שלח כדי להסיח את דעתו. וגם תכונות כמו גאווה ועצלות ורכושנות וחמדנות שלח מארה לסידהרתא באותו הלילה. וסידהרתא מתבונן בכל הדמויות ופתאום עולה בו ההכרה – זה אני! אני השדים, אני המפלצות, אני הפיתויים, אני התכונות.

כאן הוא בעצם קובע עובדה שהיא אחת מתפיסות הבסיס בבודהיזם – הכל זה אני, כל הדמויות האלה זה בפנים, לא בחוץ, זאת התודעה שמייצרת את השדים והפיתויים. את ההבנה שהאחריות לסבלו ולאושרו של האדם נמצאת בידיו שלו.

רבים מאתנו נסחפים עם חיים של שכחה, חיים של עייפות כרונית, ותסכול, בדידות וכאב וחושבים שאנחנו קורבנות של הנסיבות, מקווים שתכף יקרה לנו משהו טוב. תמיד יש את מי להאשים; השכנים, המדינה, ראש הממשלה, הפקיד בבנק, ההורים….. 

הכעסים, הפחדים והפיתויים הם הסוהרים שמחזיקים אותנו מכווצים בתוך החיים הקטנים שלנו. אנחנו יודעים שאנחנו חיים רק 10% מהפוטנציאל שלנו, אבל לא מסוגלים לצאת מהלופ.

בתום הלילה סידהרתא חווה התעוררות ולכן הוא נקרא "הבודהה" – זה שהתעורר. ההתעוררות שלו היא התעוררות מתוך שינה של בלבול קיומי וחוסר בהירות לגבי המציאות כפי שהיא לתוך חוויה של ידיעה ובהירות. הייתה זו הייתה התעוררות כה מדהימה, מושלמת ובלתי צפויה שהוא חשב שאין דרך להעביר את הדברים שהוא יודע לאנשים אחרים אשר שקועים עדיין בערפולי הבלבול וחיים בתוך הכבלים של הדחפים הכפייתיים וההשתוקקות.

לחופש המוחלט של הלב והתודעה מהתניות וכבלים ולדרך המובילה לשחרור הזה הוא קרא "דהרמה"

האם עדיין מקוננות בתוכי השאלות הגדולות של הקיום, האם יש בי את הרצון העז לפגוש את הדרך והפתרון, האם יש בי את הנכונות והפתיחות לשמוע ולהכיר דרך מפתיעה וחדשה. וכאשר אתקל בתשובה לשאלות הגדולות שלי האם אהיה מספיק קשוב/ה כדי לשמוע את התשובה ולקבל אותה כפי שקיבל הבודהה את התשובה לבעיות הקיומיות אותן הוא שאל, האם אני צמא/ה לחופש ושחרור מהמגבלות של הפחדים והתשוקות שממלאות את הלב והתודעה שלי?

לאחר שהתעורר הבודהה, הלך לדרכו שמח וטוב לב להנות מההתעוררות הרוחנית שלו……

מספרת המסורת שמיד ירדו אליו האלים לקרוא אותו לסדר ואמרו לו שהוא צריך ללמד אנשים את החכמה שהוא קיבל. הבודהה אמר לא תודה, זה ממש מסובך מדי מעודן מדי, הם שקועים בתרדמה עמוקה ועיניהם מכוסות אבק, אף אחד לא יבין את זה. ואז האלים אמרו – יש אנשים שיש להם רק מעט אבק בעיניים, תתחיל איתם. הבודהה התרצה והבין שהחכמה שניתנה לו נתנה על מנת שיביא מרפא לעולם ולבני אדם.

במקום שנקרא סארנת', בפארק האיילים נשא את הדרשה הראשונה שלו, "הדרשה על הנעת גלגל הדהרמה". בה הוא מפרט את עיקרי התובנות אליהן הגיע, התובנות שמהוות את הבסיס לדרך הבודהיסטית;

למה הדהרמה נקראת "דרך האמצע" ומהן ארבע האמיתות הנאצלות לגבי מהו הסבל שאנו חווים, מה מקורו ומה עלינו לעשות כדי להשתחרר ממנו.

החיים מזמנים לכולנו מתנות. מתנות של חומר, מתנות של רוח, חוויות מעשירות, התעוררויות קטנות, כישורים, כישרונות, יכולות, יופי חיצוני, ידע,  ועוד.

בדרך כלל אנחנו חושבים רק מה אני יכול לעשות עם זה כדי לקדם את עצמי, כדי להשיג עוד רכוש, חברים, אהבה, כבוד, מעמד, ביטחון……

הסיפור של סידהרתא שנהייה לבודהה הוא סיפור על אדם שהחליט לצאת מאזור הנוחות ולהעביר הלאה  את מתנת החכמה אותה קיבל בנוגע לסבל. מעשה זה של חמלה ונדיבות השפיע ושינה את חייהם של מיליוני אנשים ברחבי העולם וממשיך להתהדהד עד היום בלב של כל מי שנחשף לדהרמה. 

בפוסט הבא נתחיל להכיר את ארבעת האמיתות הנאצלות ואת הדהרמה.

הפוסט הסיפור על סידהרתא גוטאמה הופיע לראשונה ב-שלמות היוגה עם ענבל שלזינגר.

התמכרות נשמעת לנו כמו משהו קשה וקיצוני. ישר עולה בעיני רוחנו תמונה של נרקומן מותש ובלוי, זרוק בפינת רחוב מזוהמת כשמזרק תקוע בוריד שלו.

אבל אם נתבונן בכנות נראה שכולנו מכורים למשהו, גם אם אנחנו לא מזריקים הרואין, אנחנו עדיין חיים בתוך מעגלים סגורים של שיעבוד להרגלים שאנחנו חושבים שאי אפשר בלעדיהם. דפוסים  והתנהגויות שחזקות מאיתנו וגורמות סבל לנו ולסובבים אותנו.

ישנם מכורים, נשים וגברים שהכאב הבלתי נסבל של חווית החיים שלהם הוביל אותם לחפש מזור בתוך שימוש קיצוני והרסני בסמים, באלכוהול, באוכל, בהימורים, בכסף, במין או בכל חומר אחר שמשנה את המצב רוח ומאפשר הקלה רגעית מהכאב.

בדרך כלל ילדים צעירים לא חולמים להיות נרקומנים כשיהיו גדולים. ההתמסרות להתמכרות לא קורת בין לילה, זהו תהליך איטי שמתחיל ב"בא לי", ממשיך דרך "אני רוצה" ומתפתח למקום של "אני חייב".

ההתמכרות מתחילה כתגלית מרעישה –  "מצאתי משהו שממש עושה לי טוב, מרגיע אותי, מאפשר לי לתפקד טוב יותר",  "סוף סוף אני מרגישה בטוחה, חזקה, יציבה, מאושרת….."

לאט לאט, ככל שהזמן עובר והשימוש מעמיק, התגלית הופכת לסיוט, הרגל שיש לתחזק אותו כדי לא להרגיש רע, והמחיר של התחזוקה הזאת יכול להיות יקר מאד, לפעמים אפילו כל מה שיש לי או מה שיקר לי.

כמה פעמים אמרתי לעצמי – אני לא עושה את זה שוב, לא חוזרת למקומות האלה, מעכשיו הכל יהיה שונה? ובכל זאת חוזרת שוב ושוב להתנהגויות המכאיבות והמזיקות ממש נגד רצוני.

אני לא אוכל יותר ממה שהגוף שלי צריך, לא אבזבז כסף רב על שטויות, לא אשתה כל כך הרבה, אפסיק אעשן, אתחיל להתאמן, לא אצעק על הילדים, אקדיש יותר זמן לדברים שאני אוהבת לעשות, ממחר דיאטה, לא אתקשר אליו שוב, לא אכנס למערכת יחסים קשה………

למה כשאני מבינה כל כך טוב מה נכון לי אני לא מצליחה לעשות שינוי משמעותי עם החיים.

תוכנית 12 הצעדים נוצרה בשנות הארבעים בארה"ב והיוותה את הבסיס שעל גביו התפתחה תוכנית אלכוהוליסטים אנונימים AA.  הגישה של 12 הצעדים אומצה מאז ועד היום ע"י עשרות קבוצות תמיכה עצמית והפכה לסיפור הצלחה עולמי בהתמודדות עם התמכרויות, התנהגויות כפייתיות והפרעות הרסניות נלוות.

בבסיס התוכנית נמצאת קבלת ההתמכרות כמחלה ומושא ההתמכרות (סמים, אלכוהול, שופינג, הימורים, אכילת ייתר….) כחומר שמולו המתמכר חסר אונים וממנו עליו להתנזר.

למחלת ההתמכרות יש ריפוי, באמצעות לימוד ועבודת הצעדים.

הפוסט צעד אחד הופיע לראשונה ב-שלמות היוגה עם ענבל שלזינגר.