דרך האמצע, מסע לאנשים לא משעממים

הבודהה בילה  את ילדותו ונעוריו בארמון אביו המלך, 29 שנים של שפע, סיפוק של כל התשוקות ומנעמי החיים. שנים של משחקים, הנאות חושים, ריגושים ותענוגות. לאחר שיצא למסעותיו חי 6 שנים בסגפנות קיצונית, כחלק מהתפיסה הקוראת למצוא את העונג השלם דרך ביטול הגוף והמיינד.

את דרשתו הראשונה "הדרשה על הנעת גלגל הדהרמה" הבודהה פותח באמירה: 

"מי שעזב, אל לו למצוא מפלט באחד משני הקטבים. אילו שניים? 

מצד אחד, התמסרות להנאות גשמיות הקשורות להנאות החושים. התמסרות זו היא מוגבלת, גסה, רגילה, לא אצילית ואינה קשורה למטרה. 

מצד שני, התמסרות למה שגורם לאפיסת כוחות. התמסרות זו היא מוגבלת, גסה, רגילה, לא אצילית ואינה קשורה למטרה. 

הבודהה התעורר באופן מלא לדרך האמצע, המאפשרת ראייה ישירה וידיעה, מובילה אל השלווה, אל הידיעה הישירה והמיוחדת, אל ההתעוררות המלאה, אל הניבאנה, בלי לסטות לשני קטבים אלה." 

(ציטוט מתוך "דברי הבודהה" תרגום קרן ארבל).

 

החיים כל כך מבלבלים לפעמים ואין תשובות חד משמעיות על השאלות הגדולות. יותר נכון להיות הומאני ורחום או להיות החזק, זה שמשכים להרוג מה שמאיים על הישרדותו.  יותר נכון לעבד ולהתמקד בכאבים שנאספו לי בפנים או להמשיך ולזרום בקלילות הלאה במסע של החלמה? יותר נכון להתאמץ עוד קצת או להרפות ולשחרר? לעזוב או להישאר? לותר או לתקן?

החיים מזמנים לנו מיליון שאלות שאין עליהן תשובה חד משמעיות. 

סביבנו נמצא אנשים הבטוחים שהדרך שלהם היא הדרך האחת הנכונה ורק היא אמת; 

דתיים יגידו שההתמסרות לאלוהים היא הדרך אל האושר, חילונים אומרים שצריך להנות כאן ועכשיו וכמה שיותר כי במילא תכף נמות. לאומנים אומרים שהאדמה הזאת היא שלנו וכי עלינו לשפוך את דם ילדינו כדי לשמור את הבעלות עליה. הומניסטים אומרים שחיי אדם הם ערך עליון וצריך לשמור עליהם בזהירות.  האינדיאנים אומרים שהאדמה היא ישות עצמאית חיה ואנרגטית. כרישי הנדל"ן רואים באדמה נכס פיננסי. הכלבה שלי חושבת שאני מושלמת ואני רואה בבהירות את חוסר המושלמות שלי. העולם פועל על פי סדר וחוק עליון או שהוא מתנהל בבלגן ניהיליסטי חסר הגיון?

בתוך כל המידע והדעות איך אני יודעת מה באמת ומה נכון לי, באיזה נתיב אוכל לפסוע בידיעה שהוא מספיק יציב כדי לשאת את מסע החיים הייחודי ויקר הערך שלי. איזו דרך היא יותר מאשר סתם צרור השקפות?

כילדה בקיבוץ הייתי יוצאת דופן בנוף, וכתוצאה מכך כל הזמן קיבלתי רמזים (לפעמים ממש עבים) ליישר קו עם הנורמה הקיבוצית והקבוצתית ולא להיות חריגה. מה שגרם לי לגדול ברוח של התמרדות וקיצוניות. את גיל ההתבגרות ביליתי עם אנשים מבוגרים ממני בטיולים, מוזיקה ועישונים למיניהם.

דרך האמצע נראתה לי כמו מתכון לחיים משעממים לאנשים רגילים ובינוניים וממש ממש לא כמו מה שאני מחפשת בחיים.

לאחר שהתחתנתי וילדתי ילדים חיפשתי את המקום השליו שלי בחיים נורמטיבים – עבודה מתגמלת בשוק ההון, מנוי במועדון ספורט, חופשות שנתיות, לימודי מנהל עסקים וכלכלה וחיים נוחים.

אף אחד מסגנונות החיים האלה לא עשה אותי מאושרת, כשהייתי בשוליים של החברה הייתי מלאה בכעס, בביקורתיות, במלחמת הישרדות, החיים היו קשים מכאיבים.

בתקופת החיים ה"נוחה" מלאו אותי ריקנות ושעמום. שום חפץ או חוויה לא יכלו למלא את תחושת חוסר התכלית שלוותה אותי בשנים האלה. החיים היו ריקים, חסרי תוחלת ומייאשים.

 

שמחתי לגלות שגם הבודהה הגיע למסקנה שהתמסרות לאחד משני הקיצוניות האלה היא "מוגבלת, גסה, רגילה, לא אצילית ואינה קשורה למטרה".

אם כן מהי דרך האמצע?

 

דרך האמצע אינה דרך של פשרה בין שתי אפשרויות שונות אלא המנעות מפרקטיקות קיצוניות ומזיקות או לא מועילות והתמקדות בפרקטיקות מועילות, פיתוח התנהגות מועילה ותורמת לאדם המתרגל אותה ולסביבתו והמנעות מפגיעה בעצמו ובסובבים אותו

זוהי הגישה הבודהיסטית. מכבדים ומעודדים את האינטליגנציה שלנו. אין אף דוֹגמה אחריה אנחנו צריכים ללכת באופן עיוור. 

הבודהה עשה את שאנו שואפים לעשות, ושיעוריו, כפי שהם מתוארים בספר זה, מראים לנו את הדרך להתגבר על מגבלותינו ולפתח את הפוטנציאל המלא שלנו.

הבודהה יעץ לנו להיות מעשיים מאד וישירים, ולא לאפשר להשערות חסרות תכלית להסיח את דעתנו.

היא חופשיה מקיצוניות. באותו אופן שהתפנקות היא קיצונית, כך גם סגפנות. התכלית של הדהרמה היא לעזור לנו להירגע וליהנות מהחיים, אך לא במובן הרגיל של שינה ובילוי במסיבות. אנחנו לומדים איך להרגיע רגשות הרסניים וגישות אשר מונעות מאתנו להיות מאושרים. אנחנו לומדים איך ליהנות מהחיים ללא היאחזות, כפייתיות ודאגה.

 

קיים רעיון ישן האומר שכדי להיות דתי או "קדוש" אנחנו צריכים למנוע מעצמנו אושר. זה לא נכון. כולם רוצים להיות מאושרים, והיה נפלא אילו כולנו היינו מאושרים. אולם, ההבנה לגבי מהו אושר ומה אינו אושר, תסייע לנו.
בבודהיזם אנו לומדים על מגוון סוגים של אושר אותם אנו מסוגלים לחוות. לאחר מכן אנחנו מחפשים את הגורמים לאושר אמיתי, על מנת להבטיח שמאמצינו יישאו את הפירות המבוקשים. לבסוף, אנו יוצרים את הגורמים לאושר. אושר – ואומללות – אינם באים אלינו במקרה, ואף לא כתוצאה מכך שריצינו ישות גבוהה כלשהי. אושר מתעורר כתוצאה מגורמים מסוימים, כמו כל דבר ביקום. אם אנו יוצרים את הגורמים לאושר, תוצאת האושר תבוא. זהו תהליך שיטתי של סיבה ותוצאה אשר יוסבר בפרקים מאוחרים יותר.
המטרה בבודהיזם היא פשטות, צלילות וספונטאניות. אדם בעל תכונות אלו נדיר בייחודו. בהיותנו פשוטים, אנחנו משאירים מאחור צביעות ואנוכיות, ומאפשרים לחמלה ואהבה בלתי מותנית לגדול בתודעתנו. הצלילות מפיגה את הבלבול שבבורות, ויוצרת ראייה ישירה של המציאות. הספונטאניות משחררת מהשפעתן של מחשבות פזיזות, ואז אנו יודעים באופן טבעי, בכל מצב, מהן הדרכים ההולמות והיעילות ביותר להיות לתועלת לאחרים.
על ידי פיתוח חכמה וחמלה, נהיה מרוצים יותר ונדע מה חשוב בחיינו. במקום להיות בריב תמידי עם העולם, בעוד תודעתנו בלתי מסופקת ומתאווה תדיר לעוד וטוב יותר, נשנה את גישתנו, כך שבכל מצב נהיה מאושרים, ונוכל להעניק לחיינו משמעות.

היופי בפוטנציאל האנושי שלנו, הוא שאנו אחראיים להתנסות שלנו. אנו יוצרים את העתיד שלנו בכך שאנו חיים בהווה. יש לנו את היכולת לקבוע מי נהיה ומה יקרה לנו, ולהבטיח אושר לעצמנו ולאחרים. על מנת לעשות זאת, עלינו לקחת אחריות ולהשתמש ביכולת זו בהווה.